להיות הורים בימי קורונה: איך להיות עוגן לילדינו באוקיינוס של אי-וודאות

 

נגיף הקורונה המתפשט – ובעיקר ההד התקשורתי האדיר שלו הוא זוכה – מנכיחים מאוד בתודעה של כולנו את משבר הקורונה. למשבר הזה יש שלושה מרכיבים –בריאותי, פסיכולוגי וכלכלי.

1. הרכיב הראשון הוא הרכיב הבריאותי - הפחד שאנחנו או מי מיקירינו נידבק בקורונה. למרות שלפי הידוע עד כה, מרבית הנדבקים לא יפתחו סימפטומים חמורים, הבולטות הגבוהה של הקורבנות מהנגיף ברחבי העולם, מגבירה אצלנו את החשש מסיבוכים רפואיים משמעותיים שעלולים להוביל אף למוות (בדיוק כמו שאנחנו מפחדים הרבה יותר מתאונת מטוס מאשר מתאונת דרכים). רובנו המכריע, כך נראה, נשרוד את הנגיף. לכן, הרכיב הבריאותי הוא רק חלק מהסיפור.

2. הרכיב השני והמשמעותי ביותר הוא התגובה האינסטינקטיבית של "המוח התחתון" שלנו לאיום. כשהמוח התחתון שלנו רק מריח איום הוא פוקד עלינו לפעול לפי אחד משלושה דפוסים אפשריים – להילחם (fight), לברוח (flight) לקפוא במקום (freeze). כך אנחנו פועלים בכביש כאשר רכב עומד להתנגש בנו או כאשר אנחנו מצויים תחת מתקפת טילים. אבל נגיף הקורונה מביא איתו משהו נוסף – חוסר וודאות קיצוני. מאחר והנגיף איננו מוכר לרפואה עד כה ואין טיפול או חיסון, אי הוודאות מגבירה עוד יותר את תפיסת האיום מפניו. במצב כזה, אין לרובנו ממש יכולת להילחם מולו, וקשה לברוח ממנו (אולי על ידי בידוד או סופר-היגיינה). לכן, רובנו נמצאים בתודעה של "קפיאה במקום", מה שמקטין מאוד את התחושה שאנחנו שולטים באיזו שהיא צורה במצב הנוכחי. תחושת חוסר האונים היא אחת מהתוצאות הישירות הקורונה. הפחד הפסיכולוגי האישי, הפך מהר מאוד לפאניקה המונית ששותפים לה מרבית המדינות על פני הגלובוס. הפאניקה ההמונית מפני הדבקה הביאה לאפקט מהיר ועוצמתי של בידוד והסגר – מדינות (שיכלו) סגרו את גבולותיהן, נאסרות התקהלויות ואנשים נשלחו לבידוד בביתם. הבידוד מעצים עוד יותר את תחושת חוסר האונים מאחר והוא מנתק אותנו ממקורות התמיכה והחוסן שלנו – המשפחה, החברים, שיגרת העבודה, הבילויים ואיכות החיים. ועוד דבר. אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים שמסייעים לנו להתמודד עם איום הוא להרגיש ש"אנחנו מול כל העולם", כלומר להתאגד מול איום חיצוני. הבעיה בקורונה, שפחות או יותר כל האנושות בסירה אחת, ולכן קשה מאוד לחשוב על "קבוצת חוץ" שאל מולה אפשר להתמקם (הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש אחת כזו, ולכן אנחנו מנסים לתייג את "נשאי המחלה", "מלוכסני העיניים" או כל קבוצה אחרת). אז מה קיבלנו? פחד מפני איום שנתפס כגדול מאוד, עם יכולת קטנה מאוד להתמודד מולו, ועם מקורות מדולדלים לחוסן.

3. ואם כל זה לא מספיק, יש גם רכיב שלישי למשבר – הוא הרכיב הכלכלי. הקורונה מביאה לקריסה של כל פעילות כלכלית פיזית – תיירות, מסחר, בילויים – ובעצם מרבית הכלכלה כפי שאנו מכירים אותה. אנשים רבים מאבדים את מקור פרנסתם, ויש להם חשש אמיתי וכבד מפני יכולת ההישרדות הכלכלית של המשפחות שלהם.

אז מה עושים?

מהיום רובנו נהיה בבית. הרבה. להורים שבינינו, נהיה עם ילדים ששיגרת החיים שלהם שובשה באופן משמעותי. 

הנה שבע הצעות איך נוכל להתמודד עם התקופה הזו ואולי אפילו לצאת מחוזקים יותר לאחר שסערת הקורונה תדעך:

א. ההורים הם העוגן החשוב ביותר של הילדים. המסר שעלינו לשדר לילדים (גם אם זה קשה) הוא שנגיף הקורונה וההשלכות החברתיות והכלכליות שבאות איתו – זמניים. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. ככל שאנחנו ההורים נהיה בעלי חוסן גבוה יותר, ילדינו ירגישו בטוחים יותר. איך נעשה זאת? ראשית, נבין שכולנו מפחדים מפני הלא נודע. כל מרכיבי האיום – הבריאותי, הפסיכולוגי והכלכלי – הם אמיתיים. ולכן עלינו למצוא דרכים להרגיע את עצמנו - תרגילי נשימה והרפיה, דמיון מודרך, שיתוף של בן/בת הזוג, ועוד. אם אתם מרגישים לחוצים או מוצפים, השתדלו להרגיע את עצמכם לפני שאתם מנסים להרגיע את ילדיכם. אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו כהורים יכולים לתת לילדינו, היא התחושה שאנחנו חזקים יותר מכל משבר שמתרגש עלינו. המסר הכללי הוא "זה מפחיד, אבל אנחנו מתמודדים ביחד, ובסופו של דבר אנחנו נתגבר".

ב. עודדו את ילדיכם להתבטא ולשתף. אתם מפחדים מהקורונה או מההשלכות שלה? הילדים שלכם מפחדים יותר. שאלו אותם באופן קבוע:

"מה שמעת על הקורונה? מה אתה מרגיש? על מה אתה חושב? מה זה מזכיר לך?"

עם הילדים הצעירים יותר, רצוי לעודד אותם לצייר, לעשות יחד פעולות יצירה שיש בהם ביטוי של התחושות שלהם מול הקורונה, חוסר הוודאות או החשש הכלכלי במשפחה. סביר להניח שמתוך כך יעלו רגשות של פחד, הימנעות, קשיי שינה, אובדן (או עודף) תיאבון, מחשבות שליליות ועוד. חשוב מאוד שגם בין ההורים לילדים לא יווצרו "איים של סודות". לכן השתדלו שלא לדבר מעל לראשם של הילדים, אלא עודדו לשאול כל שאלה ולדבר על הכל.

 

ג. מחזירים את השליטה לידיים. אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להתמודד מול תחושת חוסר האונים היא לחלק תפקידים ותחומי אחריות לכל בני הבית. ילד שיש לו תפקיד, הוא ילד שמרגיש שהוא אקטיבי, בעל משמעות ועם תחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר. תפקידים בבית יכולים להיות:

- סדר וניקיון בחדר של הילד או בחלל המשותף

- למידה מקוונת, שיעורי בית ומטלות לימודיות

- עזרה של האחים הגדולים לאחים הקטנים

- עזרה בבישולים ובהכנת ארוחות

- השקיית העציצים, הורדת הכלב לטיול

ועוד ועוד.

ד. בונים שיגרה. גם אם אין בית ספר, חשוב מאוד לבנות שיגרה ברורה. השיגרה היא בעלת אפקט עצום בהקניית ביטחון ותחושה שגם אם יש כאוס מסביב, הוא לא פורץ את גבולות הבית שמשורטטים על ידי השיגרה הקבועה. השיגרה היא זו ששומרת על רציפות פסיכולוגית, ולכן גם מחזקת את תחושת הוודאות. "מה שיהיה מחר זה מה שהיה היום".

לכן, תכננו יחד עם ילדיכם את מהלך היום (והשבוע). רישמו יחד עם הילד על לוח גדול בחדרו של הילד את פעולות השיגרה. למשל:   

קמים בבוקר בשעה קבועה, מתארגנים ללמידה מרחוק, הולכים למפגש עם חברים, משחקים במחשב או בפלייסטיישן, אוכלים יחד ארוחת ערב, מתקלחים, הולכים לישון בשעה קבועה (כתבו את השעות של כל פעילות כזו).

למרות שיש לימים הללו פוטנציאל להפוך למעין חופש גדול, השתדלו לשדר "עסקים כרגיל" ולמנף את התקופה הזו להשלמת פערים בלימודים, לתרגול של תחביבים או משימות משמעותיות עבור ילדיכם.

בתוך השיגרה, הקפידו לשלב גם פעילויות כיפיות משותפות של כל בני המשפחה – כמו לשחק או לצפות בסרטים יחד. דווקא ההסגר של הקורונה יכול להדק את הלכידות המשפחתית ולהעצים את הקשרים בין בני המשפחה.

ה. הכילו נסיגה התנהגותית. במצבים של טראומה, משבר או חוסר וודאות, זה אך טבעי שילדים מגלים ביטויים של נסיגה התנהגותית. למשל נטייה לבכי, רצון גבוה יותר בקירבה אליכם ההורים, "התבכיינות" ופינוק ועוד. אפשרו את זה ותנו להם "להיטען" מתוך המצברים שלכם. זיכרו שהתנהגות כזו משדרת גם שהילדים רואים בכם עוגן שאפשר להישען עליו. ככל שהמשבר יחלוף, תוכלו להחזיר אותם באופן הדרגתי לעצמאות שלהם.

ו. לא להזין ולנפח את האיום הפסיכולוגי. זיכרו שהפחד מהקורונה דומה למפלצת – ככל שנותנים לה יותר אוכל, היא נעשית גדולה יותר. המזון של הפחד הוא האינטנסיביות של האיום שמגיעה מכלי התקשורת (טלוויזיה, רדיו אתרי החדשות, הודעות PUSH בסמארטפון, ועוד). השתדלו להמעיט את החשיפה לכיסוי התקשורתי הנרחב (מאוד) לקורונה. וזה לא הכל. בדור הפייק-ניוז שלנו, הקפידו להיות מוזנים אך ורק ממקורות מידע אמינים (משרד הבריאות, אתרי חדשות מהימנים ומאומתים) ומהנחיות בעלות תוקף רשמי. יש המון ידיעות כוזבות ברשתות החברתיות, שבעיקר מלבות פחד וחרדה. אל תיכנעו לפיתוי והרחיקו אתכם ואת ילדיכם מידיעות אלו. בדיוק כמו המשל הבודהיסטי המפורסם על שני החיצים - נגיף הקורונה הוא החץ הראשון שנכפה עלינו. את החץ השני (הפחד, הפאניקה ותחושת המשבריות המתמשכת) אנחנו מייצרים במו ידינו. בואו ננסה להימנע עד כמה שניתן מהחץ השני.

ז. שימרו על הקשרים החברתיים. הבידוד שכופה עלינו הקורונה קוטע את הרציפות החברתית שלנו, ולכן מדלדלת את מקורות החוסן שלנו. תרופת-הנגד לבידוד היא לטפח עוד יותר את הקשרים החברתיים שלנו. בעידן הרשתות החברתיות, זה קל. ערכו שיחות וידאו עם בני המשפחה, העלו תמונות לאינסטגראם ביחד, צלמו יחד עם ילדיכם קטעי וידאו והעלו אותם לפייסבוק או לטיק-טוק. במידת האפשר ובהתאם להנחיות משרד הבריאות, עודדו את ילדיכם לפגוש חברים (אצלם, אצלכם או בשכונה).

מעל הכל, זיכרו - יום אחד הקורונה תהיה זיכרון רחוק ונתייחס אליה כנראה כמו שפעת. דווקא ההתמודדות מול המשבר הנוכחי, יכולה לבנות אצלנו (ההורים והילדים) את המשאבים הפסיכולוגיים. לכן, כל הפעולות שמניתי כאן נועדו לא רק "לעבור" את הימים האלה, אלא אפילו לצאת מחוזקים יותר, ולבנות מעין חיסון פסיכולוגי למשברים ולאתגרים עתידיים.

עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.  

בריאות.