אחד מספרי הילדים הכי חכמים שאני מכיר נקרא "קווין הקואלה תקוע למעלה".  הוא מספר על קואלה שכל חייו נצמד אל העץ שלו ולא מסוגל לשחרר.

מתי הוא החליט לזוז? אז זהו, שהוא לא ממש החליט.

אירוע גדול, פורס מאג'ור, כרת את הענף שעליו הוא ישב. ואז הכל נגמר.

ואז הכל התחיל.


אני חושב שאם הספר הזה היה נכתב בשנת 2020 הוא היה נקרא "קווין הקואלה חוטף קורונה".

כי בתכלס, כולנו קצת קווין הקואלה.

ככל שמשבר הקורונה נמשך, גוברת ההבנה שהקורונה היא הרבה יותר ממשבר בריאותי, ואפילו ממשבר כלכלי בלבד. נדמה כאילו שהקורונה היא בראש ובראשונה משבר תודעתי עצום. במובנים רבים, העולם שהכרנו, התרגלנו ואהבנו, השתנה לבלתי היכר. העץ שלנו נכרת, ואנחנו כועסים, עצובים, הלומים, חסרי אונים.


משבר הקורונה לוקח מאיתנו כמה מהדברים החשובים לנו ביותר. ולא, אני לא מדבר רק על בריאות או על כסף. אני מדבר על ארבעה מהמשאבים הפסיכולוגיים החשובים ביותר להישרדות הפסיכולוגית שלנו, קל וחומר של ילדינו. 

1. ביטחון ותחושת וודאות. איום אי-הוודאות לא פוסח בעת הזאת על אף אחד מאיתנו. עקרון הרציפות וההמשכיות החשוב כל כך לתפקוד שלנו נפגע. העקרון הפשוט של "מה שיהיה היום הוא מה שיהיה מחר" כבר מאוד לא מובן מאליו. אי-הוודאות הוא "נשק יום הדין" ברמת המיקרו. תשאלו כל אדם שפוטר מעבודתו ולא רואה עבודה חדשה באופק. אי הוודאות הרסני ביותר גם ברמת המאקרו. תשאלו כל כלכלן, שיאמר לכם שבסיטואציות של אי וודאות, המשקיעים לא יודעים למה לצפות, ושוק ההון מגיב במפולת. תשאלו כל ילד, שעובר דירה לעיר חדשה. 

2. אמון. אם הקרקע שמתחת לרגלינו אינה יציבה ובטוחה, גם האמון שלנו נפגע. האמון שיהיה בסדר, האמון שהמנהיגים שלנו  יודעים מה לעשות, ויעשו את זה; וכן – גם האמון ביכולת שלנו לשנות משהו. התפרצות המחאה בישראל, בארה"ב ובמקומות אחרים – היא ביטוי ברור לחוסר האמון. במובן מסויים, הבריחה של ילדים מהמורים ומההורים בתקופת הקורונה (למשל מסך שחור בזום) גם היא ביטוי לחוסר אמון של הילדים ביכולת של מערכת החינוך להכיל את השינוי העצום שעובר עליה.

3. שליטה. כשהאמון נפגע – נפגעת גם תחושת השליטה שלנו. אחד המושגים המוכרים ביותר בפסיכולוגיה הוא "חוסר אונים נרכש". מרטין זליגמן, אחד החוקרים החשובים בפסיכולוגיה, הראה בשנות השבעים שכאשר נותנים לכלב מכות חשמל, בפעמים הראשונות הוא מנסה לברוח. אם מונעים ממנו את היכולת להימלט (למשל על ידי סגירת הדלת של הכלוב), הוא מפסיק לנסות. כשפותחים את הדלת וחוזרים על מכות החשמל – הוא ממשיך לספוג אותן ולא עושה דבר. העיקרון הזה הודגם גם על בני אדם (בתנאים אחרים כמובן). כשאנחנו מנסים שוב ושוב ללא תוצאות, אנחנו מפסיקים להאמין שיש לנו שליטה על הסיטואציה. ואז אנחנו מפסיקים לנסות. ככל שחוסר האונים גדל, אנחנו גם הופכים מדוכדכים ונמנעים יותר.

4. מקורות תמיכה. ואם כל זה לא מספיק, הקורונה פוגעת גם במקורות התמיכה שלנו. ככל שאנחנו עובדים יותר מהבית, ככל שהילדים שלנו לומדים מרחוק (ולא מקרוב), רשת התמיכה של כולנו הופכת להיות קטנה יותר, דלה יותר.


ובאקלים פסיכולוגי וחברתי כזה, רבים בוחרים להתכנס במקום להעז, לחסוך במקום לקנות, לשמור על הקיים במקום לחתור קדימה, לשרוד במקום לנצח. פתאום השאיפה הכי גדולה של המורים היא "רק לעבור את השנה הזו". כאילו הקורונה דירדרה רבים מאיתנו את כל הדרך מצמרת פרמידת הצרכים של מאסלו עד למטה. מהמטרה הנעלה של "מימוש עצמי", עברנו לקרבות מאספים של הישרדות ומלחמה על הצרכים הבסיסיים והחברתיים שלנו.

אבל...

אני חושב שדווקא עכשיו, מתגלה התפקיד האמיתי של כולנו. דווקא כשמערכת החינוך נפתחת באווירת אי וודאות גדולה כל כך, אנחנו נדרשים לפתוח את מחסני התושייה שאגרנו בשבע השנים הטובות. בסוף, כולנו אחראים על מישהו –על הילדים שלנו, על העובדים שלנו, על התלמידים שלנו, על האזרחים שלנו. תרצו או לא תרצו, הם נושאים אלינו את העיניים. הם צריכים אותנו כדי לסייע להם לבנות את החוסן הנפשי שלהם, וגם לחזק את החוסן הארגוני של המסגרת שאנחנו אחראים עליה.

מה זה בכלל חוסן? בפשטות, אלו המשאבים הפסיכולוגיים שלנו להתמודד עם משברים. במילים עוד יותר פשוטות, זו היכולת של קווין הקואלה להסתגל בצורה טובה, מהירה ובריאה לחיים חדשים אחרי שהעץ שלו נשבר.

איך בונים חוסן לאלו שאנחנו אחראיים עליהם? על ידי כך שאנחנו נותנים מענה בדיוק לארבע נקודות האלו – ביטחון, אמון, שליטה ומקורות-תמיכה (או בקיצור "משא"ב" בהיפוך).

ביטחון. תחשבו על ספינה שטובעת וכל חלקיה מתפזרים על פני האוקיינוס. כדי לשרוד, מחפשים הניצולים חלק בספינה להיתלות עליו עד שיגיע חילוץ. במילים אחרות – אם אין וודאות מתמשכת, חייבים לייצר איים של וודאות, איזורים שבהם האדם מרגיש בטוח. אחת הדרכים לעשות זאת היא ZOOM OUT. גם אם ברמה מסויימת הוודאות התערערה (הופסקה הלמידה הפיזית בכיתות), ברמות אחרות מתקיימת שיגרה (מרבית תכני הלימוד עדיין נשארו). דרך נוספת היא להפסיק להסתכל על ביטחון כאל ניסיון לחזור בדיוק למה שהיה, אלא לנסות לראות איך אפשר לייצר ביטחון במשהו חדש.

אמון. אמון היא למעשה תוכנת ההפעלה הבסיסית ביותר שלנו כבני אדם. כבר באינטראקציות הראשונות שלנו לאם/לאב, אנחנו מחפשים אמון – האם אני יכול לסמוך על אימא שלי שתגיע להאכיל אותו כשאהיה רעב וחסר אונים? האמון הוא אבן הבסיס של דפוס ההתקשרות שלנו. בדיוק משום שאנחנו כל כך רגישים לאמון, פגיעה בו דומה לווירוס – היא נוטה להתפשט מהר ולפגוע בצורה מהותית ביכולת שלנו לבטוח באחרים. מאידך, דווקא כאשר האמון שלנו באנשים שבטחנו בהם נפגע, אנחנו מייד מחפשים דמויות סמכות להיצמד אליהן. איך מחזקים אמון? הקשיבו - הקשיבו באמת - לאנשים שאתם אחראיים עליהם, ושתפו אותם באופן שקוף ובגובה העיניים במידע שזמין לכם ובהחלטות שלכם. כאשר אתם עקביים ומשדרים כנות בכוונות שלכם לסייע, יש סיכוי גבוה שמגיפת האמון לא תגיע לארגון שלכם. 

שליטה. אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להתמודד מול תחושת חוסר האונים וחוסר האונים היא לחלק תפקידים ותחומי אחריות. אדם שיש לו תפקיד מרגיש שהוא אקטיבי, בעל משמעות ועם תחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר. העיקרון המנחה הוא מעבר משליטה רחבה לשליטה מקומית. דוגמא טובה לכך היא המסרים של משרד הבריאות (וארגון הבריאות העולמי) בכל הנוגע לקורונה. כשאומרים לאנשים לשים מסיכות, לשמור על ריחוק חברתי ולשטוף ידיים, בעצם אומרים להם "יש לך שליטה מסויימת בהתפשטות המגיפה". מעבר לתועלת הבריאותית הישירה, יש כאן תועלת פסיכולוגית. בבתי הספר אפשר להגדיל את השליטה המקומית של התלמידים על ידי מתן אחריות לכל תלמיד – להעביר את שיעור ה-ZOOM הבא, לבקר את החבר שלא מגיע לשיעורי הזום כבר כמה ימים, ללמוד משהו חדש מהאינטרנט וללמד את כל שאר חברי הכיתה ועוד ועוד. התפזרות, בילבול – וגם התמכרות – מגיעות כאשר האדם מרגיש שהוא לא באמת שולט על חייו. עיזרו לאנשים שאתם אחראיים עליהם להבין שהם שולטים בחלק לא מבוטל מהמציאות שלהם.

מקורות תמיכה. באופן טבעי, מקורות התמיכה הכי חשובים לנו הם הרשתות החברתיות שלנו. לכן, דווקא בתקופה זו, הקפידו לחזק עד כמה שניתן את הצוותים – בתקשורת, ביכולת להיעזר זה בזה, בלהרים מיזמים משותפים. אני חושב שאנחנו ברי מזל אמיתיים שמגיפת הקורונה הגיעה כשהעולם מחובר יותר מאי פעם. חישבו איך הייתה נראית מערכת החינוך בשנת הלימודים הקרובה לולא האינטרנט, נסו לדמיין את מגיפת הבדידות הנוראית שהיינו לוקים בה לולא הפייסבוק, הווטסאפ, הטיקטוק והרשתות האחרות. האתגר שלנו הוא למנף את הרשתות החברתיות כדי לחזק את רשתות התמיכה. 


אז מה קרה לקווין הקואלה בסוף הסיפור?

בעזרת חבריו הטובים, הוא הצליח להחזיר את האמון שלו במציאות החדשה.

"הוא הבין שלנסות זה אפשרי... גם בשבילו".